נפלאות התלונה

לפעמים אני מרגישה שאין לי קול.

I’ve got something to say, you know - but nothing comes…

כל כך הרבה מוסכמות, מחשבות, גבולות - ופחד מההשלכות של לחצות אותן. ולרוב, את מחיר השתיקה שלי אני זו שמשלמת - ועדיין אני מסרבת ללמוד. בשנות חיי עוד לא השכלתי למצוא דרך לזהות את המצבים שבהם ההשלכות של חציית הגבולות הן כאין וכאפס לעומת השלכות השתיקה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. כשלא זה די חרא.

אני מגלה דפוסים מוזרים באישיות שלי פתאום: אני יוצאת עם מישהו, ודי משעמם לי. זה כשלעצמו, לא מפריע לי להכנס איתו למיטה, כי למה לא? מתי סיגלתי לעצמי את  הדפוס הזה? וזה מרגיש לי מוזר לא רק בגלל המוסכמות החברתיות שנחצו (לא רק, אבל גם. אני פתאום מגלה שאני לא מספרת לחברים שלי את כל האמת. למה אני מתביישת?), אלא גם בגלל שזה מעביר מסר שגוי, ואז אני צריכה לתקן אותו: “למה את חושבת שהגענו למיטה בדייט ראשון? אני חושב שזה כי היה לנו אחלה קליק.” מה לומר עכשיו? “לא כפרה, זה כי היה לי משעמם, וחשבתי שלכל הפחות זה יפיג את השעמום.” ?!??!?!?!? אני לא מרוצה ממי שמסתכלת עליי חזרה מהמראה השבוע…

ושוב חוזר הניגון, שהייתי רוצה לפגוש מישהו שמעניין אותו להכיר אותי - כמו שאני באמת, ולא סתם להכניס אותי לקטיגוריה. אני לא “הגאונה”, ולא “הבלונדינית”, ולא “החנונית” ולא “הבחורה הישירה”… אני כולן ואף לא אחת מהן ויותר. ושוב, אין לי קול לומר למי שזה לא יהיה: “אל תכניס אותי לקטיגוריה, חכה שיהיה לך מושג מי אני…” - זה פשוט לא יוצא לי כשזה חשוב.
כל כך מעט אנשים מכירים את הבטן הרכה שלי… לפעמים זה כשלעצמו די כדי להרגיש בודדה. אבל זה כשלעצמו, לא מספיק כדי להניע אותי לחשוף את הבטן הרכה בפני אנשים שאני חוששת שינצלו אותה נגדי.
מאז שחזרתי לירושלים אני מנסה, בחיי שאני מנסה. אבל כל פעם שאני מראה למישהו שבריר מזה, זה חוזר אליי כמו בומרנג.

…Crucify myself
Every day
And my heart is sick of being in chains…

ואני כל כך עייפה מהדואליות הזו. כל כך עייפה…
היו לי תקוות שהטיפול יעזור, אבל לא ממש היה לי קליק עם הפסיכולוג - ונאלצתי לסיים את זה…

אם למישהו יש המלצות באמת על מישהו בירושלים, אני אשמח לשמוע.

 אטאלנטה,
Quite out of breath.

“אני לא אפריע לך.” אמר ד’ והמשיך לנגן את “Imagine”.
בדיוק התלוננתי שאני לא מצליחה לפרוק לכתוב באמת כבר מלא זמן. אני גם לא מצליחה לבכות - זה תמיד קשור אצלי. אוף.

יש לי תחושה שאני לוטה בערפל. הרבה ספקות ושאלות על איפה אני ולמה אני שם (במובנים כאלה ואחרים, לא בכל המובנים). אני מוצאת שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים שהייתי רוצה לעשות (כמו לתפוס מישהו לשיחה צפופה. מאוד. מהסוג הזה שהוא כל כך צפוף שאין בו מקום למלל…). התייאשתי מהעבודה ומצד אחד זה לא פרקטי לחפש עבודה חדשה (זה סיפור ארוך), זה לא נעים להתפטר, ואני לא באמת יכולה שלא לעבוד (חינוך קלוקל מבית אמא). לא כתבתי שיר כבר כמה שנים, וגם זה מציק לי.
ד’ עבר לנגן את “עוד נגיעה ועוד…” (תסלחו לי אם אני לא יודעת מה שם השיר)
אולי הגיע הזמן ללכת שוב לטיפול, אבל אני יודעת מצד שני שאני לא אביא את עצמי לשם בלי משבר. אז שיבוא כבר, קיבינימט!
אולי הבעיה היא הזכרון הארוך הזה שלי - שתמיד זוכר מה הייתי קודם, ומתאבל על מה שאבד (כמו למשל, הזינוק של הילדה בת ה-15, שהבחורה בת ה-25 לא מסוגלת לעשות כבר כמה שנים…  )

ד’ עובר ל”לא בת 16″…

הוא בטח יצחק אחר כך על זה שהוא החליט לנגן את זה בדיוק כשזו הייתה המחשבה

“… אל תמהר… אל תמהר לצאת לרגע האמת…” - הייתי שמחה שלא למהר. אבל פתאום כשאני רוצה לעצור ולהסתכל על הנוף כל העולם דוחף אותי לזוז. האם יש זמן ספציפי שבו מותר לנו לשאול את עצמנו “יחסינו לאן?” ואם מפספסים אותו אז חבל, וסוג של ‘תכירי, זו מי שאת, אסור לך לשאול ולחפש ולגדול ולהשתנות יותר.’ ? זה לא נשמע לי הגיוני, אני יודעת שזה לא נכון, ועדיין ככה זה מרגיש לפעמים בימים אלה.

אולי זו השמחה של להיות שוב “בבית” (האוניברסיטה שלי, הדירה הישנה שלי, החברים שאני כל כך אוהבת) שמספקת סוג של משכך כאבים לכל השאר.
ד’ מתמתח. אני מהמרת שהגיע הזמן ללכת הביתה.

נו מילא, מחר צריך לקום מוקדם.

הפוסט הזה ישב פה איזה שבוע +. התחלתי טיפול. עדיין אין לי מושג לאן אני הולכת, נראה לאן נגיע.

איבדתי כיוון. זה אולי לא נראה ככה מהצד, כי אני מתמידה בהחלטות שעשיתי קודם, אבל אני אבודה כמו שלא הייתי מעולם.
מחד אני חייבת לבלום, אני חייבת לעצור ולהסתכל ולבחור בצורה אחרת, או לחשוב, או לא לחשוב, אבל אני חייבת לבלום. מאידך, הבלימה זרה לי כמו שמקלות וניל ממדגסקר זרים לדיונות במדבר סהרה. אני לא יודעת איך עומדים במקום, ולראשונה בחיי אני לא יודעת לאן עליי ללכת.

אני שוב קוראת את “הסיפור שאינו נגמר”, ושוב אני משתהה על “עשה את שליבך חפץ”, וכמה קשה זה לעשות את שליבך חפץ, כשאין לך מושג וחצי מושג במה הוא חפץ.

יש לי תחושת ריקנות ובדידות עוד מלפני החג שמסרבת להרפות. אני מסרבת לשבת בבית לבד ולהתמודד, אז אני מקיפה את עצמי באנשים ורק מרגישה ריקה יותר ובודדה יותר. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, ועם זאת אני מקלידה את המילים האלה. אני לא רוצה להיות אבודה לנצח, ועם זאת אני מעמיקה בחלל הזה - הריק והבודד - מרגע לרגע.

הייתי אומרת: “לכי לישון, אולי בבוקר תרגישי יותר טוב”, אבל אחרי כמעט שבועיים כאלה, אני פסימית. בבוקר, אני אהיה בודדה בדיוק כמו עכשיו, ואני אבצע את תכנית הסופ”ש שלי בדיוק כפי שתכננתי אותה, ללא הינד עפעף מיותר או היסוס נוסף.

אני חושבת שהבעיה היא שאין אף אחד שאני רוצה לדבר איתו על זה.

לא חסרים דברים שמפחידים אותי בחיים האלה. שינויים זה מפחיד, וגם לשמור על הסטטוס קוו זה מפחיד. הכל מפחיד. זה מעולם לא עצר בעדי לעשות דברים - אפילו שהם מפחידים.
אבל אין דבר שמפחיד אותי יותר מהפערים.
זה הפער בין מי שאני חושבת שאני, למי שאני באמת. איזו בבואה הייתה משתקפת, לו הייתי עומדת מול ראי הקסם באוראקל הדרומי?
זה הפער בין המידע שאני חושבת שיש לאנשים סביבי, והמידע שבאמת יש להם (לשני הכיוונים, אבל חוסרי המידע יוצרים משמעותית יותר בעיות). מה עושים כשאי אפשר ליידע אותם במה שחסר?
זה הפער בין מה שאני חושבת שאני רוצה, למה שאני רוצה באמת.
זה הפער בין כל מה שלמדתי מהחיים עד עכשיו, והסיכוי שעכשיו אני טועה. והסיכון, אם עכשיו אני טועה.
אני לא יודעת אם הגעגוע הוא געגוע למישהו בכלל - לרעיון של תחושת הביחד, או שהוא געגוע ספציפי למישהו אחד. אבל כנראה שהמצב הזה יותר טוב ממה שהיה קודם, כשכל זכרונות הביחד נדחקו.
ממשיכה להטיל ספק ולבהות בפער,
אטאלנטה