זו הפעם החמישית בתקופה האחרונה שאני מתחילה רשומה ואז מבינה שאני לא יכולה לכתוב.
הכל כאן – המועקה בחזה, היאוש, הכאב, הרצון לשתף… המילים ממני והלאה, המוזה לא כאן.
וזה אולי כי החיים לא רעים בכלל… אבל זהו טבענו – לרצות תמיד יותר.
מחנק
זהו הנושא החם של השנה האחרונה. מחנק.
מקור התחושה משתנה, והיא נעלמת לפרקים, אבל תמיד חוזרת. אם זה בגלל האקס, או חברים, או הורים או… יש לי תחושה שהעולם החליט להיות פולני, ולהסביר לי שאסור לי – אף פעם – לעשות מה שאני רוצה. כי איכשהו תמיד זה פוגע במישהו.
עם הזמן, זה פחות ופחות מזיז לי. זה כשלעצמו מדאיג, אבל נניח לזה.
אני רוצה את הספייס שלי חזרה. אני באמת ובתמים לא רוצה לתת עכשיו דין וחשבון לאף אחד.
הגעתי למסקנה שברוב המקרים בהם אנשים דורשים מאחרים הסברים על התנהגות כזו או אחרת, הם יודעים טוב מאוד במה מדובר – פשוט קשה להם להתמודד עם זה.
אם הם יכריחו אותנו לומר להם את זה, אז תהיה להם הזכות להיעלב…
אולי בגלל זה בחוק האמריקאי מציינים את הזכות לשמור על שתיקה. נפלא.
פורסם בקטגוריה Uncategorized
כתיבת תגובה
לכתוב ולבכות
כמו שכולם – קוראים חדשים וקוראים ותיקים (אם עוד לא התייאשו ממני לחלוטין) יכולים לראות, עבר הרבה זמן. כנראה כי מרוב דובים לא רואים את היער. הרבה קורה, ובאמת שלא מעט טוב ואפילו טוב מאוד – אבל למי יש זמן לכתוב על זה? טוב, זה קשקוש. יש לי זמן לכתוב. מי שאין לה זמן (או כוח)- זו המוזה. אבל די עם השטויות מסביב.
חזרתי עכשיו מ"ימי שלישי עם מורי". זו לא ביקורת על ההצגה, זה רק הטריגר. היה טוב לבכות שוב. היה טוב לשאול את עצמי למה אני בוכה…
ישבתי בהצגה וחשבתי לעצמי, שהיה לו מזל – למיטשל אלבום, שהיה לו כזה מורה. ואז חשבתי לעצמי שני דברים. האחד, שגם לי היה מזל, בדיוק מאותו סוג, ותיכף אני ארחיב על זה קצת. והשני, שהשנים מותירות בנו צלקות וציפיות. את עניין הצלקות אני בטוחה שכולם מבינים. ציפיות הן תולדה של חוויות חיוביות, ועל פניו – טוב שיש כאלה (גם לא על פניו, בסדר? טוב, חשוב, רצוי, וכל זה. זו לא הנקודה). אבל זה שיש חוויות חיוביות גורם לך לפעמים להעריך אותן פחות ממה שראוי, ולצפות שהן יקרו שוב, להתאכזב אם לא, וכיו"ב.
היו לי כמה מורות מעולות – כל אחת בדרך שלה, ובאף אחד מהמקרים אני לא אומרת את זה בגלל שהן היו טובות בללמד את המקצועות שלהן (לא שזה לא נכון, אלא שזה לא מה שחרט לי אותן בלב ובראש).
המורות שלי היו ויהיו לנצח מודל לחיקוי עבורי, ואני אנסה בכל כוחי לממש את השיעורים שהן לימדו אותי.
ט' לימדה אותי שהכללים הם בשביל הכלל, ובשביל היוצא מן הכלל – מגמישים כללים. נותר רק להוכיח שאתה יוצא מן הכלל. היא גם לימדה אותי שאף פעם לא מאוחר להחליט שמיצית (אדרבא, כמה שאתה מורח את זה יותר, ככה זה יותר ממוצה 😛 ) ולשנות כיוון. היא לימדה אותי שצריך להיות קשוב לאחרים, וששווה לתת – כי what goes around, comes around. היא לימדה אותי, בדרך השלילה, שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שאני בסדר, וששווה לי להיות נאמנה לעצמי, גם אם זה קשה.
ר' לימדה אותי שאין קסמים בהוראה. אי אפשר לגרום למישהו לרצות ללמוד – כי אם מישהו היה יכול לעשות את זה, זו הייתה היא, וזה לא ממש עבד עם אחרים. היא לימדה אותי להטיל ספק בכל, כי "אז מה אם זה כתוב?!". היא לימדה אותי שהקשר בין מורה אמיתי לתלמיד אמיתי – הוא עמוק יותר מתחלופה של מידע וציונים. היא לימדה אותי, בדרך השלילה, שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שאי אפשר שלא להיות נאמן לעצמך, וכששמים עליך יותר מדי מגבלות ותנאים – זה אומר שהגיע הזמן ללכת.
ח' לימדה אותי שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם. שלא רק אני עליתי על זה שחזות קשוחה זה טוב להשרדות, שאפשר לסרב עם חיוך, וכששמים עליך יותר מדי מגבלות ותנאים – זה אומר שהגיע הזמן ללכת. היא לימדה אותי שיש דברים ששורדים את מבחן הזמן יותר טוב מדברים אחרים – נניח טכנולוגיה. אולי גם טכנופוביה 😉 היא לימדה אותי שלא מוותרים על מה שרוצים באמת. היא לימדה אותי שאומץ, חוזק, וכוח – הן תכונות שהביטוי האמיתי שלהן שקט, מתון, ועקבי. היא לימדה אותי שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שגם אם היופי הוא בעיני המתבונן, המתבונן היחיד שחשוב הוא אני.
את השיעורים האלה לא למדתי באוניברסיטה, למדתי אותם בתיכון. וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני. זה חסר לי באוניברסיטה. חסרה לי התחושה שאני יותר מהמוח האנליטי שלי, חסר לי קצת קשר אנושי. אולי זה כי המרצים שלי – גם אלה שאליהם אני קרובה יותר ומדברת איתם יותר בחפשיות – לא רואים שליחות גדולה בלגדל אותי. אי אפשר להאשים אותם, אבל אני עדיין מנסה לגדול. היום הבנתי שאני מרגישה אכזבה שאין לי את זה, במקום להרגיש ברת מזל שהיה לי את זה מתישהו.
אז הנה, גדלתי קצת.
תודה לכן, נשים נפלאות, שהייתן שם והדרכתן קצת יותר מקרוב.
אוהבת, מעריכה ומעריצה,
אטאלנטה
פורסם בקטגוריה Uncategorized
תגובה אחת
I'm sorry, Suzanne
What would I have given for 10 minutes to talk to Suzanne Vega? I have so many questions, about sources of inspiration, about her creative process, about who she is – admiring the fearlessness required to say what you want to say. But I ended up with much less than that, and I need to get something off my chest…
Suzanne,
We came up to you after the show, and I felt awful for it. I was hoping for a minute to talk, rather than the mass-signature-and-photos session that took place. You were tired, and the day wasn't even close to being over for you – and I couldn't help wondering why you did it anyways, why you came out to the crowd.
My friends say this is the way musicians are, you need your audience and you "feed" it, in a way, that I shouldn't feel bad. But even so, I couldn't suppress this feeling of guilt, the desire to somehow spare you of all this and let you go to sleep or something…
I wanted to say something to make it worthwhile for you somehow, but I couldn't think of anything to say in that position. I decided I'll try to come see you some day in New York – perhaps a more comfortable setup. Maybe I'll have the privilege of listening to you perform "Night Vision" live.
You were my teacher, Suzanne – you taught me that songs need listening, not just hearing. Your lyrics have been my eyes, my heart, my comfort – in many different occasions. If only I could offer you something in return…
But today all I have to offer is an apology – for taking part in the ritual, which I don't think you enjoyed, and my deepest gratitude to you – for being who you are, for coming to Israel despite the hate mail, for putting up with the likes of me…
All my love,
– Atalanta
פורסם בקטגוריה Uncategorized
כתיבת תגובה
דברים שרואים מכאן, לא רואים משם
במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-26 שלי (שאלמלא הבחור, היו מסתכמות ב"אני אחשוב על משהו, מתישהו" המסורתי), הלכנו להופעה של יהודית רביץ.
מלבד החיבה האינהרנטית שלי אליה בזכות כור מחצבתנו המשותף (קרי, בירת הנגב), קבצי מוסיקה כאלה ואחרים וזכרון מעומעם מאיזה יום סטודנט שבו היא הופיעה ועמדתי ממש ממש רחוק – מעולם לא בחנתי את הגברת הראשונה של המוסיקה הישראלית יותר מדי.
למזלנו הרב, רדינג3 מקום לא גדול.
בצורה כמעט אישית, היא מנצחת עליי (ועל שאר הקהל). בלי מטה, בלי חליל – בתנועות קלות, בניואנסים נעלמים כמעט של הבעות פנים וקול – היא עושה בקהל כרצונה. היא צוחקת – איתנו או עלינו, או גם וגם.
הייתי מרוצה במיוחד מהשימוש הנפלא בצליליהם של כלים שונים לאסוציאציות שונות. אני אולי טועה, אבל מזמן לא שמעתי שימוש נכון כזה במוסיקה מחוץ לאולמות קונצרטים.
כמובן, היא לא ממש צריכה שאני אגיד שהיא פרפורמרית מצוינת – אבל – where credit is due…
הייתי מרוצה לגלות שהגיטריסט לשעבר של להקת "עלבמה", לא עזב לחינם. בנוסף, עושה רושם שיש לו יותר במה להפגין יכולות וגם יכולות להפגין 🙂
ולחשוב שאני ויהודית ביצענו את "ארבע לפנות בוקר" לצלילי אותה הגיטרה. הו, הכבוד! 😀
עצרתי כדי להתעמק בפרטים,
אטאלאנטה
מוגן: A Land of Confusion
פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, שברי מציאות
יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.
מגננות
לפעמים אני מרגישה שאין לי קול.
I've got something to say, you know – but nothing comes…
כל כך הרבה מוסכמות, מחשבות, גבולות – ופחד מההשלכות של לחצות אותן. ולרוב, את מחיר השתיקה שלי אני זו שמשלמת – ועדיין אני מסרבת ללמוד. בשנות חיי עוד לא השכלתי למצוא דרך לזהות את המצבים שבהם ההשלכות של חציית הגבולות הן כאין וכאפס לעומת השלכות השתיקה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. כשלא זה די חרא.
אני מגלה דפוסים מוזרים באישיות שלי פתאום: אני יוצאת עם מישהו, ודי משעמם לי. זה כשלעצמו, לא מפריע לי להכנס איתו למיטה, כי למה לא? מתי סיגלתי לעצמי את הדפוס הזה? וזה מרגיש לי מוזר לא רק בגלל המוסכמות החברתיות שנחצו (לא רק, אבל גם. אני פתאום מגלה שאני לא מספרת לחברים שלי את כל האמת. למה אני מתביישת?), אלא גם בגלל שזה מעביר מסר שגוי, ואז אני צריכה לתקן אותו: "למה את חושבת שהגענו למיטה בדייט ראשון? אני חושב שזה כי היה לנו אחלה קליק." מה לומר עכשיו? "לא כפרה, זה כי היה לי משעמם, וחשבתי שלכל הפחות זה יפיג את השעמום." ?!??!?!?!? אני לא מרוצה ממי שמסתכלת עליי חזרה מהמראה השבוע…
ושוב חוזר הניגון, שהייתי רוצה לפגוש מישהו שמעניין אותו להכיר אותי – כמו שאני באמת, ולא סתם להכניס אותי לקטיגוריה. אני לא "הגאונה", ולא "הבלונדינית", ולא "החנונית" ולא "הבחורה הישירה"… אני כולן ואף לא אחת מהן ויותר. ושוב, אין לי קול לומר למי שזה לא יהיה: "אל תכניס אותי לקטיגוריה, חכה שיהיה לך מושג מי אני…" – זה פשוט לא יוצא לי כשזה חשוב.
כל כך מעט אנשים מכירים את הבטן הרכה שלי… לפעמים זה כשלעצמו די כדי להרגיש בודדה. אבל זה כשלעצמו, לא מספיק כדי להניע אותי לחשוף את הבטן הרכה בפני אנשים שאני חוששת שינצלו אותה נגדי.
מאז שחזרתי לירושלים אני מנסה, בחיי שאני מנסה. אבל כל פעם שאני מראה למישהו שבריר מזה, זה חוזר אליי כמו בומרנג.
…Crucify myself
Every day
And my heart is sick of being in chains…
ואני כל כך עייפה מהדואליות הזו. כל כך עייפה…
היו לי תקוות שהטיפול יעזור, אבל לא ממש היה לי קליק עם הפסיכולוג – ונאלצתי לסיים את זה…
אם למישהו יש המלצות באמת על מישהו בירושלים, אני אשמח לשמוע.
אטאלנטה,
Quite out of breath.
פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, עצבים, שברי מציאות
6 תגובות
הנה, שבי, תכתבי פוסט
"אני לא אפריע לך." אמר ד' והמשיך לנגן את "Imagine".
בדיוק התלוננתי שאני לא מצליחה לפרוק לכתוב באמת כבר מלא זמן. אני גם לא מצליחה לבכות – זה תמיד קשור אצלי. אוף.
יש לי תחושה שאני לוטה בערפל. הרבה ספקות ושאלות על איפה אני ולמה אני שם (במובנים כאלה ואחרים, לא בכל המובנים). אני מוצאת שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים שהייתי רוצה לעשות (כמו לתפוס מישהו לשיחה צפופה. מאוד. מהסוג הזה שהוא כל כך צפוף שאין בו מקום למלל…). התייאשתי מהעבודה ומצד אחד זה לא פרקטי לחפש עבודה חדשה (זה סיפור ארוך), זה לא נעים להתפטר, ואני לא באמת יכולה שלא לעבוד (חינוך קלוקל מבית אמא). לא כתבתי שיר כבר כמה שנים, וגם זה מציק לי.
ד' עבר לנגן את "עוד נגיעה ועוד…" (תסלחו לי אם אני לא יודעת מה שם השיר)
אולי הגיע הזמן ללכת שוב לטיפול, אבל אני יודעת מצד שני שאני לא אביא את עצמי לשם בלי משבר. אז שיבוא כבר, קיבינימט!
אולי הבעיה היא הזכרון הארוך הזה שלי – שתמיד זוכר מה הייתי קודם, ומתאבל על מה שאבד (כמו למשל, הזינוק של הילדה בת ה-15, שהבחורה בת ה-25 לא מסוגלת לעשות כבר כמה שנים… )
ד' עובר ל"לא בת 16"…
הוא בטח יצחק אחר כך על זה שהוא החליט לנגן את זה בדיוק כשזו הייתה המחשבה 
"… אל תמהר… אל תמהר לצאת לרגע האמת…" – הייתי שמחה שלא למהר. אבל פתאום כשאני רוצה לעצור ולהסתכל על הנוף כל העולם דוחף אותי לזוז. האם יש זמן ספציפי שבו מותר לנו לשאול את עצמנו "יחסינו לאן?" ואם מפספסים אותו אז חבל, וסוג של 'תכירי, זו מי שאת, אסור לך לשאול ולחפש ולגדול ולהשתנות יותר.' ? זה לא נשמע לי הגיוני, אני יודעת שזה לא נכון, ועדיין ככה זה מרגיש לפעמים בימים אלה.
אולי זו השמחה של להיות שוב "בבית" (האוניברסיטה שלי, הדירה הישנה שלי, החברים שאני כל כך אוהבת) שמספקת סוג של משכך כאבים לכל השאר.
ד' מתמתח. אני מהמרת שהגיע הזמן ללכת הביתה.
נו מילא, מחר צריך לקום מוקדם.
הפוסט הזה ישב פה איזה שבוע +. התחלתי טיפול. עדיין אין לי מושג לאן אני הולכת, נראה לאן נגיע.
פורסם בקטגוריה מצברוח מבודח, עצבים, שברי מציאות
תגובה אחת
חלל עמוק
איבדתי כיוון. זה אולי לא נראה ככה מהצד, כי אני מתמידה בהחלטות שעשיתי קודם, אבל אני אבודה כמו שלא הייתי מעולם.
מחד אני חייבת לבלום, אני חייבת לעצור ולהסתכל ולבחור בצורה אחרת, או לחשוב, או לא לחשוב, אבל אני חייבת לבלום. מאידך, הבלימה זרה לי כמו שמקלות וניל ממדגסקר זרים לדיונות במדבר סהרה. אני לא יודעת איך עומדים במקום, ולראשונה בחיי אני לא יודעת לאן עליי ללכת.
אני שוב קוראת את "הסיפור שאינו נגמר", ושוב אני משתהה על "עשה את שליבך חפץ", וכמה קשה זה לעשות את שליבך חפץ, כשאין לך מושג וחצי מושג במה הוא חפץ.
יש לי תחושת ריקנות ובדידות עוד מלפני החג שמסרבת להרפות. אני מסרבת לשבת בבית לבד ולהתמודד, אז אני מקיפה את עצמי באנשים ורק מרגישה ריקה יותר ובודדה יותר. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, ועם זאת אני מקלידה את המילים האלה. אני לא רוצה להיות אבודה לנצח, ועם זאת אני מעמיקה בחלל הזה – הריק והבודד – מרגע לרגע.
הייתי אומרת: "לכי לישון, אולי בבוקר תרגישי יותר טוב", אבל אחרי כמעט שבועיים כאלה, אני פסימית. בבוקר, אני אהיה בודדה בדיוק כמו עכשיו, ואני אבצע את תכנית הסופ"ש שלי בדיוק כפי שתכננתי אותה, ללא הינד עפעף מיותר או היסוס נוסף.
אני חושבת שהבעיה היא שאין אף אחד שאני רוצה לדבר איתו על זה.
פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, שברי מציאות
3 תגובות
Mind The Gap
לא חסרים דברים שמפחידים אותי בחיים האלה. שינויים זה מפחיד, וגם לשמור על הסטטוס קוו זה מפחיד. הכל מפחיד. זה מעולם לא עצר בעדי לעשות דברים – אפילו שהם מפחידים.
אבל אין דבר שמפחיד אותי יותר מהפערים.
זה הפער בין מי שאני חושבת שאני, למי שאני באמת. איזו בבואה הייתה משתקפת, לו הייתי עומדת מול ראי הקסם באוראקל הדרומי?
זה הפער בין המידע שאני חושבת שיש לאנשים סביבי, והמידע שבאמת יש להם (לשני הכיוונים, אבל חוסרי המידע יוצרים משמעותית יותר בעיות). מה עושים כשאי אפשר ליידע אותם במה שחסר?
זה הפער בין מה שאני חושבת שאני רוצה, למה שאני רוצה באמת.
זה הפער בין כל מה שלמדתי מהחיים עד עכשיו, והסיכוי שעכשיו אני טועה. והסיכון, אם עכשיו אני טועה.
אני לא יודעת אם הגעגוע הוא געגוע למישהו בכלל – לרעיון של תחושת הביחד, או שהוא געגוע ספציפי למישהו אחד. אבל כנראה שהמצב הזה יותר טוב ממה שהיה קודם, כשכל זכרונות הביחד נדחקו.
ממשיכה להטיל ספק ולבהות בפער,
אטאלנטה
פורסם בקטגוריה שברי מציאות
3 תגובות
נפלאות התלונה 